הקרוסאובר שאתם צריכים

קצת יותר מ-24 שעות לפני שאעשה לייב בלוג על הסיבוב הראשון של הדראפט בגרין ביי, אני נרגש להציג למנויי האתר את הספר החדש שלי, שייצא ביולי אבל זמין למכירה מוקדמת במחיר מוזל כבר עכשיו. זה אמנם לא על פוטבול, אבל זה המון עליי, ואני משוכנע שתאהבו אותו גם אם אתם לא אוהבים את הפועל תל אביב (למה?) ואפילו אם אתם לא אוהבים כדורגל.

לינק למכירה מוקדמת:

https://t.co/oibB0bJrMX

וקצת על הספר:

"בין האוהד לקבוצה מפרידה תהום בלתי ניתנת לגישור. האוהד אוהד והשחקנים משחקים, וביניהם חוצץ גבול ברור שכל חצייה שלו עלולה להוביל להפחתת נקודה שלא תוחזר תמיד בערעור. מתישהו בגיל העשרה מפנימים רובם המוחלט של האוהדים שהם לעולם לא יהיו כדורגלנים. זה ניחא – הם בעיקר מבינים שלא ישחקו בקבוצה שהם אוהדים. כתוצאה מהכרה במגבלות וכפיצוי על חסך, מתעצמת האהדה מתוך ניסיון לנצל את מה שבכל זאת אפשרי – ליווי פסיבי של הקבוצה. במידה מסוימת, באהדה יש נצח שהכדורגל לא יכול לספק לשחקנים. אוהדים אינם מוגבלים בזמן. הקריירה שלהם נמשכת כל עוד הם נמשכים. כדי לשחק בהפועל, דרוש אישורה של הפועל. כדי לאהוד אותה, לא חייבים את הסכמתה. האוהדים אולי לא יכולים להחליט על הפועל, אבל בניגוד למה שהיא עושה לשחקנים, גם היא לא יכולה להחליט עליהם – היא לא יכולה להשאיל אותם יום אחד לקבוצה מהליגה הלאומית או לשחרר אותם לגמרי, חלילה, ובכך לייצר אצלם תחושות כעס ובגידה שבתורן יופנו כלפיה. אהדה היא צורת ההתקשרות המושלמת עם המשחק. זו טוטאליות שאי אפשר לבלבל עם אחריות, ילדותיות שאינה מחויבת להתחלף מתישהו בבגרות. מוטב להיות אוהד הפועל מאשר שחקן הפועל".

**

נולדתי ב-1985 ואני אוהד את הפועל תל אביב מאמצע שנות ה-90. כמה אמצע? 30 שנה, לך תזכור. הרבה דברים אני זוכר. גדולים וקטנים, חשובים ושטותיים – חיים שלמים. הייתי בבלומפילד כששלום תקווה הקפיץ מעל איציק קורנפיין את ה-0:4; כשעלינו לליגת האלופות ופירקנו את בנפיקה; כשמכבי לא היתה יכולה להסתכל לנו בעיניים בלי להשפיל מבט; כשנדמה היה שלאהוד את הפועל זה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי, אפילו אם מישהו עשה זאת בשבילי. הרבה דברים אני רוצה לשכוח, אבל לא יכול – ירידות ליגה, עשר שנים ויותר בלי ניצחון בדרבי, שחקנים שאהבתי אבל אהבו אותי פחות. היה עשור במהלכו לא החמצתי משחק. משחקים בלי קהל בסכנין או ביוון? הייתי שם.

לקראת סיום העונה שעברה, אחרי שנתיים של ריחוק, כמעט הימנעות, צללתי בחזרה להפועל תל אביב בדיוק בזמן כדי לחזות בה קורסת לתוך עצמה ויורדת לליגה הלאומית. בדיוק כשהיא כבתה, משהו ניצת בי. "יאללה יאללה" הוא גם ספר על המסע המפותל של הפועל בחזרה לליגת העל והאירועים שהובילו אותה לשם, מסע שסופו עדיין לא נכתב, אך הוא בעיקר חלון לנפשו של אוהד ומערכת היחסים האובססיבית שהוא מנהל עם הקבוצה שהוא הרבה אוהב, קצת שונא, אבל לעולם לא יכול לברוח ממנה ולא משנה כמה ינסה. בתנועה קדימה ואחורה על ציר הזמן, בזיכרונות מתוקים וכואבים כאחד, זה ספר שיפרוט על מיתרי הלב של אוהדי הפועל וישמש כקפסולת זמן לאחת העונות המיוחדות בתולדות המועדון. בעיקר, הוא יכיר לאוהדי הכדורגל באשר הם את עצמם כמו שלא ידעו שאפשר ויאיר בפנס על הכוחות והרגשות שמניעים אותם מאחורי הקלעים. הפועל או מכבי, חיפה או בית"ר - הצבעים אולי שונים, אבל אוהדים הם אוהדים, והמשחק הוא קודם כל שלהם.