אולי זו השניות של "רסיבר", שלעולם לא יהיה ראשון כמו "קוורטרבק" שקדם לו, ומאותה הסיבה שמרבית הפריקוולים נופלים מהסרט הראשון בסדרה, גם עליו גזרה הכרונולוגיה נחיתות. אולי זו המשניות של תפקיד התופס, שחשוב ככל שיהיה אינו חשוב כמו הקוורטרבק. יהא זה כך או אחרת, העונה השנייה של סדרת הדוקו של נטפליקס, המציבה במרכז חמישה תופסים, לא עומדת בסטנדרט שהציבה הראשונה. צופים בה מאותה סיבה שצופים במשחקי הכנה לעונה – זהו תוכן NFL בימים של כולירה, והוא לעד עדיף מכל תוכן שלא נרמז בו על כדור אובלי, אבל זו גם תזכורת טובה לאמת הכמוסה של הסוגה – תוכניות דוקו ספורט מוסיפות נדבך חשוב לסיפור, מעגלות את הדמויות ומעניקות משמעות אמנותית לריאליזם, אך הן לא הדבר האמיתי ולא יכולות להיות. הן תוספת. לעתים טעימה, לעתים תפלה.
אולי תחושת הפמיליאריות שהושגה עם פטריק מהומס, קירק קאזינס ומרכוס מאריוטה היתה עד כדי כך חדשה ופורצת דרך, שכעת מבט מקרוב על העונה של ג'ורג' קיטל, דיבו סמואל, דוונטה אדמס, אמון-רה סט.בראון וג'סטין ג'פרסון מרגיש מובן מאליו, כמעט זכות מולדת. אולי זה משום שכל שחקני הפוטבול, ועל אף הניסיון של נטפליקס לייצר הבדלה דרמטית בעצם ההתמקדות ברסיברים בניגוד לקוורטרבקים, דומים זה לזה. מוסר את הכדור או תופס אותו – הינו הך. ראית אחד – ראית את כולם. כולם גרים בבתים גדולים מדי, עם נשים שנראות אותו דבר, הורים לילדים בגילאים קטנים ומורכבים ברובם מאותו פרופיל אישיותי-התנהגותי. האם החיבה שמפגין אדמס לילדיו אמורה להמיס את לבנו? האם הבילוי של סמואל אם אשתו ובנו הקטן במבוך תירס מגלה לנו משהו שלא שיערנו קודם לכן? יכולנו להעריך שמדובר בבני אדם שחייהם לא מורכבים רק מראוטים, ואם לא יכולנו להעריך – אז גילינו זאת בעונה הראשונה בזכות ההתמקדות במהומס, קאזינס ומאריוטה. אולי תחושת הסתמיות המסוימת שעולה מצפייה ב"רסיבר" היא הדרך הטובה ביותר להחמיא לזו שקדמה לה. "קוורטרבק" השתחלה לתוך ואקום מסוים, ומילאה אותו עד כדי כך, שכעת כבר אין צורך להוסיף לו דבר. זה לא אומר ש"קוורטרבק" היתה מאסטרפיס, רק שהיא היתה חדשנית ושאחרי שסיימה לחדש התברר שדי היה בחידוש ואין צורך בתוספת מעבר.
פוטבול הוא משחק שבנוי על מעמדות, וההבדלים בין קוורטרבק לכל היתר הם זרמי החשמל שמניעים אותו. השוני המהותי בין הקוורטרבק לרסיבר הונח על השולחן כבר במערכה הראשונה, כאשר רנדי מוס תופס את מקומו של פייטון מאנינג. למרבה הצער, האקדח הזה לא ירה במערכות הבאות. לאורך כל הפרקים אין כל ניסיון אמיתי או למצער מוצלח להניע את העלילה באופן שיבדל אותה מזו שהניעה את הסדרה שהתמקדה בקוורטרבקים. הסדרה מבקשת לשכנע, ולו מעצם שינוי השם, שיש הבדל משמעותי בין "רסיבר" ל"קוורטרבק", עד לרמה שמתבקש להאמין שבשנה הבאה אפשר יהיה לייצר משהו אחר לגמרי במקרה של התמקדות בדיפנסיב-אנדס או ליינבקרים. זה לא נכון. היסוד האקסהיביציוניסטי המובהק של הרסיברים, שהם טיפוסים מוחצנים גם בסטנדרטים הלא ממש ביישניים של ה-NFL, מייצר הבטחה אינטואיטיבית אצל הצופה – לראות דמויות ייחודיות שאין עוד כמוהן ב-NFL - אבל נטפליקס לא מקיימת אותה. סט.בראון, סמואל ואדמס עוברים את המסך כמו ישראל ישראלי במונחי פוטבול, האמצע של האמצע של שחקן הפוטבול הגנרי. רק קצת ג'פרסון והרבה קיטל מצליחים להצדיק בדרכם המוחצנת את הדימוי המקובל של הרסיברים. להבדיל, "קוורטרבק", אם בכוונה ואם במקרה, הצדיקה היטב את הדימוי האנליטי משהו של בעלי התפקיד, עם קאזינס שנראה כמו מוסר מספר "ויקרא", ומאריוטה שרגע השיא של חייו הוא לבנות עריסה לתינוק. רסיברים, הורגלנו לחשוב, הם טיפוסי אלפא סוציומטיים, פרימדונת שאי אפשר לעולם להשביע. רק אדמס מקיים את המצווה הלא כתובה הזאת בקיטוריו הבלתי פוסקים אך המובנים כשהמצלמה מתמקדת בו מתקשה להתמודד עם עוד מסירה איומה של הקוורטרבק שלו. יכול מאוד להיות שהחיים של כל היתר היו דבש, או שפשוט זה סיפור שלא סיפרו לנו כמו שצריך.
ברור מדוע נטפליקס לא מצליחה לייצר הבדלים של ממש בין האופן שבו היא מספרת על קוורטרבקים לאופן שבו היא מדברת על רסיברים, וזו אחת הבעיות הגדולות של התכנית – היא אמנם מיועדת לאוהדים של המשחק, אבל לא רק. היא לא יכולה להרשות לעצמה להשתמש באזמל מקצועי עדין מדי, מחשש שתאבד את מי שהניואנסים הללו לא מדברים אליו, אולי אפילו מפחידים אותו. זו לא הפקת נישה. זו הפקה שמבקשת לקרוץ ולסקרן גם אנשים שלא יודעים מה זה רסיבר, טייט-אנד ותקרת שכר. ירידה לפרטי פרטים – הדרך היחידה להבדיל בין קוורטרבק לרסיבר לקורנר לסייפטי – תהיה כמו סינית עבור חלק מרכזי בקהל שאליו נטפליקס מכוונת. נטפליקס מתפשרת על עכברי הפוטבול מתוך הערכה – המוצדקת, ככל הנראה – שהם כבר מונחים בכיסם. אלו יצפו בכל דבר שמבטיח להם עוד קצת מהחומר שלהם.
אחת הסיבות שהפכה את "קוורטרבק" למוצלחת באופן יחסי היא האופן שבו הקלפים נפתחו. מתוך חומרי גלם של שלושה שחקנים בלבד, היא הצליחה להקיף פחות או יותר את כל קווי העלילה האפשרים של התפקיד, את כל הרוחות שנושבות בכוכב הלכת של ה-NFL. מהומס זכה באליפות, מאריוטה איבד את התפקיד, קאזינס היה בעונת שיא שהסתיימה בקול ענות חלושה אבל גילם היטב את תפקיד האדם שמאחורי הקסדה. ב"רסיבר" לא היה לנטפליקס את אותו מזל. למרות שהצליחה ללהק לתפקיד חמישה כוכבים לכל דבר, היא לא חילצה מהם פסגה יוצאת דופן (זכייה בסופרבול) וגם לא שפל חריג. את הקושי הגדול ביותר חווה אדמס, אבל הבכירות האינדיווידואלית שלו – סופרסטאר בתפקידו – מנעה ממנו את תחושת הכישלון והקונפליקט שהיו שם במקרה של מאריוטה. לכל היותר, אדמס משמש כזרקור להאיר באמצעותו את הכשלים הסביבתיים בריידרס – התפקוד הלקוי של ג'ימי גארופולו, הפיטורים של ג'וש מקדניאלס. באופן אבסורדי, גם הכישלון מחמיא לאדמס, שכן הוא מוצג כמי שצריך להיאבק בכוחות שגדולים ממנו ולא מאפשרים לו – פציעות, קוורטרבק לא ראוי, התקפה לא מתפקדת וכו' – לבטא את הגדולה האינדיווידואלית שלו.
ג'פרסון הוא ה-פספוס של הסדרה. אולי זו החמצה אמנותית, אולי אחת אובייקטיבית. זו הצרה עם ההפקות תעודה מן הסוג הזה, שהן מתחילות שרירותית בתאריך מסוים ומסתיימות באחר. הרי אם נטפליקס היתה בוחרת להתמקד במהומס ב-2021 במקום ב-2022, היתה מחמיצה אותו זוכה בסופרבול ומקבלת אותו במקום מפסיד בביתו לג'ו בורו בגמר ה-AFC. כנ"ל במקרה של ג'פרסון. אם היתה מתמקדת בו ב-2022 היתה מרוויחה את התופס הטוב בליגה בשיאו. לצערה, היא קיבלה אותו בגרסה חלקית בלבד, כמי שהחמיץ שבעה משחקים ב-2023 בגלל פציעה. ההיעדרות שלו, לצד חוסר הרלוונטיות של מינסוטה, גרמה לכך שאחד השחקנים הטובים בליגה, ומי שנראה כמו דמות מרובת רבדים, התקיימה בשולי הסדרה ולא במרכזה. מצבם של סט.בראון וסמואל גרוע אפילו יותר. הם אפילו לא עוברים בתור פספוס. ספק אם היו יכולים להיות יותר מזה. לסט. בראון אין הנסיבות המקלות שיש לג'פרסון – נטפליקס דייקה איתו כמו שעון אטומי. שיחקה לה המזל למקד עליו את המצלמה בדיוק בעונה הטובה ביותר של דטרויט מזה שלושה עשורים, וגם בעונת השיא בקריירה הקצרה שלו. ובכל זאת, שבוע אחרי שצפיתי בפרק האחרון, כל מה שאני זוכר מסט. בראון זה את אבא שלו, שנראה כמו הגרסה האמריקאית וחסרת החן ליעקב בוזגלו. לסמואל המסכן לא היה סיכוי. נגזר עליו גזר דין מוות טלוויזיוני ברגע שהוחלט להתמקד בו זמנית בו ובקיטל, חברו הממכר מסן פרנסיסקו. אף אחד לא יכול להתבלט לצדו של הטייט-אנד. לא הייתי אומר שמדובר במקרה שבו שניים שווים פחות מאחד, אבל בהחלט מדובר במקרה בו שניים שווים לא יותר מאחד. הרעיון לספר את סיפורם של שני תופסים מקבוצה אחת הוא טוב, במקרה שאף אחד מהם הוא לא שמש שיכולה להאיר בכוחות עצמה את כדור הארץ כולו. אולי מייק וויליאמס וקינן אלן היו עובדים טוב ביחד, כל אחד מהם מאדיר בדרכו את השני. אולי סידי לאמב וטוני גאלופ, אני יודע. קיטל לא זקוק לדבר.
במובן מסוים, טוב היתה עושה נטפליקס אם את כל המשאבים שלה, את כל צוותי הצילום, התסריטאים והמפיקים, היו מייעדים לטייט-אנד של הניינרס, שכובש את המסך מהרגע הראשון בשילוב ייחודי וממכר של הומור ותחרותיות, רצינות ושטותניקיות. אין ב-NFL עוד קיטל אחד, בטח שלא חמישה רסיברים שסיפור חייהם יכול להחזיק שמונה פרקים בני קרוב לשעה. אם תהיה עונה שלישית, טוב תעשה נטפליקס אם תברח ממושגים שהיא ממילא לא מייחסת להם חשיבות מיוחדת כמו עמדות ספציפיות לכרוך באמצעותם עונה שלמה, ותחפש את דמויות הפרינג' של הליגה, בלי לייחס משמעות לתפקיד שלהם. שיהיו פאנטרים, אם צריך. אפשר יהיה לקרוא לזה פשוט "NFL".